חדר משלנו

בגיל 13 בקיבוץ יש שנת משימות בר מצווה, מקבלים אופניים וחדר לבד. או כמעט לבד.

יחידת דיור של 4 קירות במתחם נעורים, רחוק מההורים, לפעמים בשותפות עם חבר.

השותפה שלי היתה ענת, מה שהיה מאד טבעי כי היינו החברות הכי טובות.

יחד עם החדר הקיבוץ נותן ריהוט בסיסי שעובר בירושה עשרות שנים, מנער לנערה לנער לנערה, ועיקרו: מיטות ברזל צבאיות, שולחן כתיבה וארון. אסטטיקה היא כמעט מילה גסה. גם שאר התכולה, בהתאם ליכולות קיבוצניקיות בסוף שנות ה-80' היתה צבר שאריות שהשגנו בעמל רב מהמשפחות.

אוסף אקלקטי חסר כל חן, לא הוד לא ולא הדר, אבל הקסים אותנו כי היה שלנו!

חדורות מוטיבציה החלטנו שאין דבר העומד בפני הרצון, רצינו שיהיה לנו חדר יפה ונעשה מה שצריך כדי להשיג זאת.

לשדרוג הארון הוחלט על טפט דביק. כיון שאצה לנו הדרך הסתפקנו במה שיכולנו להשיג (כתום זוהר), וזו היתה ההתנסות הראשונה והאחרונה שלי בהדבקת טפטים, שלוותה בהרבה בועות אויר… בכנות, גם בתרחיש הכי אופטימי הצבע הזה לא מחמיא בערך לכלום, וההדבקה הקלוקלת שלנו לא שיפרה את המצב.

(אחחח, געגועי לאופטימיות הנעורים, שבמקום להתייאש המשיכה לנסות לייפות במקומות אחרים).

בגלל מצב הקירות צביעה היתה בלתי נמנעת. יכולנו לצבוע רק בצבע שסיפק הקיבוץ – לבן, ובגלל חוסר הבחירה החלטנו שלפחות נהנה מהתהליך: אני זוכרת איך ענת התלהבה מהענין, כשלנגד עינינו היו סצינות הצביעה בסדרת נעורינו "בוורלי הילס 90210": מה ששימח אותה זה שתהיה לה סיבה מוצדקת ללבוש אוברול ג'ינס, כשרק כתפיה אחת סגורה, ועליו ינתזו בחינניות ובפיזור נון שלנטי טיפות צבע פוטוגניות… וכמובן, לדאוג לפסקול (מבחינתה, דויד ברוזה, שלמה ארצי, סימפלי רד. מבחינת שתינו – הקומיטמנטס!!!!)

חדרנו היה בדיוק מול הפאב. בזכות קרבה זו, והקרבה למוישל'ה (דוד של ענת ושכן של הוריי), כמעט פוזר על החדר אבק כוכבים: אביב גפן היה אמור להופיע בפאב, ומוישל'ה רמז שאם יהיה צורך בחדר הלבשה, הוא ידאג שאביב ידע על קיומו של החדר.

נקיון כמו שעשינו אז מכניס לכיס הקטן כל נקיון פסח של חרדית קיצונית.

בדיעבד, קצת בזבוז זמן, כי א' – לא נראה לי שאביב ממש היה מעביר זרת על הפאנלים לבדוק אבק וב' – הוא לא בא בסוף (להופעה בפאב כן, לחדרנו – פחות…)

העברנו בחדר שעות נעימות אך מעטות מהמצופה. לא רק בגלל שהארון עם הטפט הכתום היה משהו שלא נעים להסתכל עליו, יותר בגלל שבתור בנות אחרונות במשפחותינו כבר היה לנו חדר לבדנו בתוך בית ההורים, קרוב לטלפון, טלויזיה, מטבח ושירותים, כך שהיה קשה להתחרות בתנאים אלו.

היום לפני 39 שנים הקדימה ענת את תאריך לידתה המתוכנן ונולדה כפגה. היא לא זכתה להגיע לגיל 27, בגלל מישהו שהחליט לא לעצור באור אדום. הפוסט הזה מוקדש לזכרה.

%d7%a2%d7%a0%d7%aa

ענת, מתגעגעת אליך מאד.

הוסיפו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *