גינה לי גינה לי

סוף סוף, גם מגיעה לכתוב פה, וגם עשינו גינה: אחרי כמעט 6 שנים בבית, שבהן יותר זרמנו, שלא לומר – נגררנו, ופחות החלטנו ותכננו, הגיע הזמן.

כשנכנסנו לגור פה היה ימין ושמאל רק חול וחול: אדמה אדומה מלכלכת, מאד לא פוריה, שנכנסה כל הזמן הביתה. מהלחץ, קודם כל, עשינו קצת דשא. עם הזמן הוספנו צמחיה, שתלנו עצים. הכל לבדנו, בלי ייעוץ מקצועי. הלכנו עם הלב, פחות עם מחשבה על מה יהיה כשיגדלו. אני כל הזמן בפנטזיה על מעין גינה סבוכה חשוכה כמו מעבה יער שמקיפה את הבית ושומרת עליו מהשמש הקופחת של הארץ הקשה הזו.

לפני 3 חודשים הגענו להחלטה שאנחנו צריכים לעשות שינוי בבית – הבכור גדל וצריך לעבור חדר משלו. כדי לפנות מקום, צריך מחסן שיחליף את ההוא שהבאנו איתנו מהבית הקודם (מחסן עץ יפה בתיאוריה ובהתחלה, רקוב ומ(מ)לא עובש בפועל). וכדי להגיע למחסן – צריך לפנות את צמחי הפרא ועשבי הבר שהשתלטו על כל השטח האחורי ובעצם הוציאו אותו מכלל שימוש עבורנו. וחוץ מזה, בשנים שחלפו כבר הבשלנו והבנו מה יכולת ההשקעה שלנו בגינה (אפסית!) מה אנחנו אוהבים (טבע וצבע. נכון מפתיע?), איפה אנחנו נמצאים ומה השימוש שנראה לנו שצריך להיות לכל חלק בגינה.

אז עברתי לצד של הלקוחה, ויצרתי קשר עם בחורה שעושה גינות קהילתיות, ושמעתי עליה המלצות ובעיקר דיווחים שהיא בראש שלי – טבעי, פראי משהו, תהליכי והדרגתי. קראתי לה “רק” לפגישת ייעוץ. לשמוע ממנה מה כדאי לעשות. לגבש תכנית אב ולפרוט לצעדים ליישום.

כשהבנתי שאם אני רוצה שדברים גם יקרו ולא ישארו רק תיאוריה אני צריכה מישהו שמבין ענין, הפגישה התרחבה לתהליך.

(היה מרתק לחוות איך זה להיות מהצד שמשלם, מבקש, צריך ומובל. שיעור חשוב על מתי להציק לבעל המקצוע נותן השירות, מהי ציפיה סבירה לזמינותו, ואיך להגיד מה אני צריכה. קודם כל, כמובן, לעצמי).

מצאתי הקבלות רבות לתהליכים שאני מעבירה את הלקוחות שלי. את הפער בין הדמיון, למראה במציאות. ואיך הוא יכול לשנות את כל התוכניות. כמה זה נבון ללכת צעד צעד, לשמוע ממי שבקי ממה כדאי להתחיל ומה להחליט מאוחר יותר.

חודשיים אחרי, התהליך עוד ממשיך, יש צמחים שמתו, אחרים מרגישים בבית ומתפשטים לאיטם. אנחנו מתרגלים לזה שאשכרה יש לנו גינה! וגם צריך לתחזק אותה (אאוצ’…)

הגינה היא המשך טבעי של הבית, מעין החדר שמחוצה לו. כלים ומדפים משנים מיקום לפי החשק והאנרגיות, הניוד פשוט ומכניס ענין ותנועה, שמאד תואמים את השינויים שיש בגינה בהתאם לשינויי מזג האויר (חם- לוהט- אביך- שרבי- חמסין- חם מאד- חם ממש- נסבל רק במזגן וכו’). ובהתאם לבית- גם הגינה אוהבת וינטג’, ושבור, ומשומש, ועם נשמה, ומסבתא ואמא ודודה.

ראו בעצמכם:

שרפרף שכבר אינו ראוי לישיבה, עם סיר שאינו כשיר לבישול, הולכים מצוין עם סוקולנט שאמור להיות עמיד גם אצל מתקשי השקיה שכמותנו

 

 

 

עוד סוג של מחזור – כסא שכבר אין לו מושב, אבל יש לו בסיס מספיק לסל קש עם (עוד) סוקולנט.
הנה הם אחד ליד השני. עם שביל האבנים הרומאיות האדומות שמאפשר לדרוך על הדשא בלי להידקר מקוצים.
זה דוקא ורד ששתלנו בעצמנו. אז לא הכל עשינו רע…
זוכרים שהיתה תקופה של אטרף מהתריסים האלו? עשו להם חיקויים, עשו מהם דלתות של ארונות, שולחנות סלוניים וכו’. אצלי הם בשקט בחוץ, עד שאחליט מה לעשות איתם, אבל נראה לי שהצמחים כבר החליטו בשבילי.

פינת הסבתא. אחת מהן. דוקא הסוקולנטים היו אהבה גדולה של סבא שלי, שגידל אותם באהבה כי הם חוסכים במים. אז אני הוספתי כמה כלים מימי “אנו באנו” ונוצרה לי פינת חמד שעושה לי לחייך כל פעם שאני יוצאת מהאוטו.

תודה גדולה לטליה מינסטר, הגננית שלי. ובהמשך אוסיף עוד תמונות, מוזמנים לעקוב.

תגובה אחת

  1. רוני הגב

    אהבתי, ובהחלט אוהבת גינות, ויצא לכם באמת חמד של דבר.

השארת תגובה